דף הבית | דת ויהדות | פרשת "בראשית" – שבת כ"ז תשרי תשע"ט

פרשת "בראשית" – שבת כ"ז תשרי תשע"ט

"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ." (בראשית א-א)
ספרו על אחד הצדיקים שיצא פעם לטייל בשפת הים ביחד עם תלמידיו, וכשראה את הגלים היה צועק בהתלהבות: "איזה ניסים ונפלאות", והיו תלמידיו תמהים על רבם, מדוע מתפלא הוא. עד שהסביר להם, שלמעשה יש בכח הגלים לשטוף ערים וארצות שלמות, והנה רק מגיע הגל לחוף מיד הוא נעצר, ולכאורה מי אמר לו לעצור, אם לא הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד, והמשיל להם משל לשני אחים, שנולדו אחד רואה ככל האדם, והשני סומא. והנה לאחר שנים נתפקחו עיני הסומא, והיה שמח ואמר: "הנה עצים, הנה ים, הנה שמים וכו’".ואחיו מתפלא מפני מה שמח אחיו, ולא הבין שמחתו אלא שהאמת עם האח הסומא שכן כל הדברים בעיניו כחדשים, ולכן שמח עליהם, וכן הדבר בנוף אדם שמתסכל על הבריאה כדבר טבעי או שגרתי, אכן איננו מתפעל ממנו, אך אדם שמסתכל על העולם, כל פעם בצורה מחודשת, מוצא הרבה דברים להתפעל מהם, וכדברי איוב: "מבשרי אחזה אלוה", דהיינו, אדם שמתבונן על בשרו, על מערכת גוף האדם, בזה לבד יגיע להכיר בבורא עולם. ועיין בספר חובות הלבבות (שער היחוד פרק ו) והביאו מעשה במלך אחד, שקרא לאחד מחכמי היהודים, ואמר לו, ’’אני שרוצה הוכחה שהשם יתברך הוא שברא ומנהיג את העולם’’, בקש החכם שהות של כמה ימים, ויש לכתוב שיר במליצה ובחרוזים לכבוד המלך, וכשהגיע זמן התיצבותו לפני המלך, עמד והגיש לפניו את השיר ערוך בטוב טעם ודעת. "תפוחי זהב במשכיות כסף, תוכו רצוף אהבה, דבר דבור על אפניו מעוטר בציצים ופרחים, והמלך משתאה לדעת מהיכן חכמה זו, ושאל להחכם: מי כתב שיר נפלא זה? ענהו החכם: כי בחדרו יש קוף שעשועים סגור בכלוב, למען ישתעשע עמו בזמן הפנאי העומד לרשותו, והנה באחד הימים שכח לנעול את הכלוב ויצא מביתו, יצא הקוף הזה וקיפץ וריקד, ושפך הדיו, ונכתב השיר הזה. עמד המלך ספק כועס, ספק נבוך, וגער בחכם, איך יתכן שקוף בלא דעת ותבונה יכתוב שיר כזה? וגם אם נאמר שנשפך דיו, כיצד נכתבו אותיות ומילים, בתים וחרוזים, הלא אין זה כי אם אדם שחשב ותכנן, כתב וסגנן וכו’.

"…וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד." (בראשית א-ה)
מה טעם לא נאמר "יום ראשון", כשם שנאמר "יום שני", כי אם "יום אחד"? משום ש"ראשון" פירושו, שהיום הראשון שייך לימים הבאים אחריו, שהוא ראשון להם. ברם, לאמיתו של דבר היה אז יום זה מיוחד במדרגתו, מבלי כל קשר אל שאר הימים, שכן ביום הראשון נברא ה"אור" שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא, שיאירו את נשמות ישראל מכיוון שלא היה העולם כדאי להשתמש בו (ראה פסוק ג’) וממילא היה זה יום "אחד" ולא "ראשון" שהיה מיוחד במינו ובמדרגתו…(משך חכמה)

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה;" (בראשית א-יד)
והתלוננה הלבנה לפני הקב"ה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. ואז כעס עליה הקב"ה והקטינה. והשמש נתגדלה יותר מכפי שהיתה קודם לכן, מפני שלא היה לה חלק במחלוקת זו. והלבנה נשארה בצד ולא שימשה כלל, עד שבא אדם הראשון והחזיר אותה בתפילתו ובכל חודש הולכת הלבנה ומצטמצמת עד שלא נשאר ממנה כלום, וכשמגיע המולד, הינו שהלבנה מתחילה להולד, אם אין עוברים שבע או שמונה שעות לפחות, אי אפשר לראותה כלל מרוב קטנותה. ואין ללבנה אור משל עצמה. אלא היא גוף עב וחשוך, ומטעם זה אנו אומרים ביוצר של שבת, ראה והתקין צורת הלבנה. רצה לומר שהיא צורה בלי אור. וכשם שהברזל הנמצא בתוך שלהבת האש ניצת ונראה כמו גחלת בוערת, כך הלבנה המקבלת אורה מן השמש. שכן השמש נמצאת בגלגל הרביעי והירח בגלגל הראשון, ומפני שהיא למטה מן השמש היא מקבלת ממנה אורה. ואע"פ שיש גלגלים אחרים החוצצים בניהם, אבל מאחר שהם זכים ובהירים אינם מסתירים ביניהם. וכשהלבנה מתקרבת לשמש, וזהו יום אחד בסף החודש וביום הראשון של החודש הבא אחריו, נסתרת אור הלבנה בגלל אור השמש הנמצאת בדיוק למעלה הימנה. ומאחר שאנו נמצאים למטה, אין אנו יכולים לראותה. אבל כשהלבנה נמצאת רחוק מן השמש, בא האור מן הצד לחלק שאנו רואים, ולכן מוארת הארץ מאורה עד הט"ו בחודש כי השמש נמצאת אז למטה מן הארץ והלבנה היא בשמים. אבל כשגם השמש מעל הארץ אי אפשר לראות את הלבנה מפני שהיא מחשיכה מול השמש. ואע"פ שהארץ חוצצת בין הלבנה והשמש, ובדין היה שלא נוכל לראותה גם בלילה, אבל דעו כי צל הארץ אינה מגיעה עד הלבנה ואינה יכולה להסתיר את אור השמש. שכן השמש היא גדולה בהרבה מן הארץ כפי שנבאר. אע"פ כן אין בזה למנוע צל כל שהוא ולכן נגרם שהיא חשוכה בלילה, שאם לא כן היתה הארץ צריכה להיות מוארת כמו ביום בגל אור השמש. ודעו כי מלבד המעלות של השמש והירח שמאירות, הן מביאות עוד טובות. שכן השמש מצמיחה כל דבר בארץ ונותנת כוח לכל הדברים הבאים, והירח בלילה גורם גיאות למעיינות ולנהרות, ונותנת כח לכל הדברים הקרים והרעננים.

"וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה;" (בראשית ב-ב)
זהו אחד המקומות שזקני ישראל שינו לתלמי המלך. שאם היו כותבים ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה היה מקום לטעות שהקב"ה עשה מלאכה ביום השביעי, כי כתוב חוזר על כך כמה פעמים. ולכן כתבו ויכל אלהים ביום הששי מלאכתו אשר עשה. כי בסוף יום השישי כבר נשלמו כל מעשי הבריאה. אבל אנו שאנו מאמינים באמיתיות התורה הקדושה נשתדל ליישב הדבר יפה על פי דברי חכמינו. וכשאנו מעיינים בתרגום אנו מוצאים כי פירוש ויכל אלהים, כי הקב"ה השתוקק לאותו יום, ר"ל כי חפץ ה’ והשתוקקותו היו נתונים ליום זה יותר מלשאר הימים. ובזה תבינו מה שאנו אומרים בשמו"ע של שבת חמדת ימים אותו קראת.

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל." (בראשית ג-יג)
בכמה קללות נתקלל הנחש והם: שירדו מלאכי השרת וקצצו לו את ידיו ורגליו, וקול זעקתו היה נשמע מסוף העולם ועד סופו. בהיותו הגורם למיתה. כי כל ההורג חברו הרי נגרר אחרי תאוות לבו, לכן גם על הנחש נגזר שיגרר על גחונו. כי עד עכשיו מאכלו של הנחש לא היה כמאכלים של כל הברואים אלא היה אוכל מאכלים רוחניים. אבל עכשיו נתקלל שיאכל עפר הארץ. ואפילו אוכל כל המעדנים שבעולם, הרי הוא טועם בחכו טעם עפר ועוד שאין דעתו מתקררת עד שהוא אוכל עפר. ואל תחשוב שהוא מסתפק בכל מין עפר שהוא, שהרי עי"כ לא היתה ברכה טובה מזו, שלא היה צריך עמול על פרנסתו. אלא שדרכו לרדת לתהומות כדי למצוא גידי עפר שמהם הוא ניזון.

"וַיְהִי-הֶבֶל, רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן, הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה." (בראשית ד-ב)
בעצם לא נברא האדם אלא בשביל שיעבוד את הבורא בתורה ובתפילה, אולם כדי שיוכל לפרנס עצמו חייב הוא גם לעסוק במלאכה, כדרך שאמרו חכמינו: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות פ"ב מ"ב). לפיכך עוסק הצדיק בעניני העולם מתוך צער, משל כאילו היה כפוי לכך, שכן בעיקר רוצה הוא רק לעסוק בעבודת השם. ולעומתו הרשע הלהט אחרי תאות העולם הזה, הרי אצלו המלאכה והמסחר הם העיקר והוא שש לקראת כל עיסוק בעניני העולם הזה. וזהו שבאה התורה לרמז: "ויהי הבל רועה צאן" – הבל עסק ברעיית צאן מתוך צער, (אין "ויהי" אלא לשון צער), ואילו קין "היה עובד אדמה" – הוא היה עושה את עבודת האדמה מתוך שמחה, (אין :והיה" אלא לשון שמחה). לפיכך, "וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה"… (תפארת שלמה לוקט ממעיינה של תורה)

"הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ;" (בראשית ד-ז)
לפתח קברך חטאתך שמור (רש"י) וצריך ביאור אומר ה"חפץ חיים" – חטאת באה על שוגג ועוון חטא במזיד, הוא פשע במדרגה יותר גדולה, וא"כ למה החטאת שומרת על הפתח ולא העוון או הפשע? אבל העניין מבואר עפ"י משל לסוחר שלווה מעות מכמה אנשים ולבסוף פשט את הרגל. נטפלו אליו הנושים וכל אחד חטף סחורה או חפצים מביתו. מי שהיה חייב לו אלף שקל חטף ומי שחובו הגיע לחמש מאות ג"כ חטף. והיה בעל חוב אחד שבעל הבית היה חייב לו רק עשרים שקל והוא ניגש ג"כ לחטוף. נטפלו אליו בעלי החוב הגדולים בטענה: "מילא לנו מגיעים סכומים גדולים אבל חובך קטן ומה לך בינינו"? והלה השיב: גם חובי חוב הוא ומכיוון שפשט את הרגל כאן כולן שווין ויחטוף כל אחד המגיע לו. כן העניין,שכל זמן שהאדם חי אין כל משחית יכול להשתלט עליו ומכיוון שמת הכל באים לתבוע את המגיע להם ואפילו החטאת,הבעל חוב הקטן ביותר גם כן שומר על הפתח. והנה ידוע מאמרם ז"ל כי העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד ומי שלמד ועלתה בידו לתרץ דברי הרמב"ם או רש"י או תוספות יצאו המה לקראתו ויקבילו פניו בעולם האמת. ומעתה נקל לשער העלבון הגדול בעת שרבותינו הראשונים והאחרונים יצאו לקראת הנשמה פתאום יופיע גם המקטרג הנולד מהחטאת ויתבע את חלקו. על כן לא יזלזל אדם גם בעבירות הקלות שאדם דש בעקביו,אותן עבירות שהאדם לא שם ליבו אליהן. גם הן יבואו ויתבעו את חלקו ביום פקודה. (אור דניאל)

שבת שלום 💝

ראו גם:

עמירן דביר והלהקה – אנא בכח

עמירן דביר והלהקה – אנא בכח אנא, אנא בכח, גדולת ימינך, תתיר צרורה קבל רינת, …