דף הבית | פרשת השבוע | פרשת "מצורע" – שבת ח' ניסן תשע"ט (שבת הגדול)

פרשת "מצורע" – שבת ח' ניסן תשע"ט (שבת הגדול)

"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ: וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן." (מצורע יד-ב)
ואל תתמהו על מה שאומרים חז"ל שהמספר לשון הרע לוקה בצרעת הרי אנו רואים הרבה אנשים שמדברים לשון הרע והם בריאים ושלמים ואין שום פגימה בבשרם. דעו שהצרעת הנאמרה בתורה היא או בגוף או בנשמה. שאם אינה פוגעת בגופו היא פוגעת בנפשו. וצרעת הנפש יותר גרועה מצרעת הגוף, כי כל לילה כשהנשמה עולה למעלה בשמים, כל קדושי מעלה נפרדים ממנה והולכים ומכריזים לפניה שהיא טמאה, כמו שנאמר: וטמא טמא יקרא. ואם אינו עושה תשובה בזה העולם, כשהוא נפטר מן העולם אין נותנים לנפשו ליכנס למחנה הצדיקים וכולם בורחים ומסתלקים מפניה. וכמה צער יש לאותה נשמה הנקלעת ממקום למקום ואין אחד הרוצה לעמוד במחיצתה. מתייסרות הנשמות של מספרי לשון הרע ביסורים קשים, ובזה תבינו המעשה המסופר במדרש.

מעשה ברוכל שהיה מחזר בעיירות והיה מכריז ואומר: מאן בעי סם חיי. מי רוצה לקנות תבלין של חיים. מצאו רבי ינאי שהי’ בביתו וקרא לו דרך החלון ואמר לו: עלה לביתי, כי אני רוצה להשתמש באותו דבר שאתה מכריז עליו. אמר לו: תבלין זה אינו בשבילך ולא בשביל שכמותך, הפציר בו ר’ ינאי שיעלה ועלה. אמר לו: היכן תבלין החיים שאתה מוכר. הוציא הלה ספר תהילים מכיסו והראה לו בפרשה ל,ד שאומר הכתוב: מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. ר"ל מי שרוצה לקנות חיים, נצור מפיו מלדבר לשון הרע. אמר רבי ינאי: כל ימי חיי לא עמדתי על משמעת הפסוק הזה, עכשיו שאמר לי הרוכל הזה אני מבין הפסוק, וכן אמר שלמה המלך: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי). מי ששומר פיו ואינו מדבר לשון הרע, שומר נפשו מצרעת. זהו המעשה המובא במדרש.

ויש לתמוה מהי החכמה שאמר הרוכל עד שאמר עליו ר’ ינאי שאילולא הוא לא היה מבין משמעות הכתוב. והרי מה שאמר הרוכל כתוב בפסוק ואנו אומרים אותו כל יום. ועוד יש לשאול מה הקושי בפסוק שר’ ינאי לא הבינו בלי הרוכל. אבל לפי מה שבארנו יובנו הדברים. כי ר’ ינאי אמר הרי נאמר בתורה שכל המדבר לשון הרע עונשו שהוא לוקה בצרעת, ואנו רואים הרבה אנשים שמדברים לשון הרע ואין להם כלום, וכן מה שכופל הכתוב: ואומר: מי האיש החפץ חיים: אוהב ימים לראות טוב, והנה בא הרוכל ואמר: מאן בעי סם חיי, היינו מי רוצה להיות בריא בגופו ונפשו שלא ילקה בהם בצרעת, שכן מצורע חשוב כמת. וכשנודע לר’ ינאי שיש צרעת בנפש כמו בגוף נתיישבו לו הקושיות שהיו לו ואמר: עכשיו אני מבין משמעות הדברים שאמר שלמה המלך ע"ה: שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. כי מצרות הוא כמו צרעת, ואמר נפשו מכאן מוכח שיש צרעת בנפש כמו בגוף. וזה שאמר הכתוב צרעת הנפש ולא נקט צרעת הגוף, מפני שחמורה צרעת הנפש מצרעת הגוף כפי שהראנו למעלה ועוד מאחר שהנפש טמאה בצרעת אין תפילתו מתקבלת עד שיכנע ויחזור בתשובה. ולכן אומר הכתוב: ביום טהרתו והובא אל הכהן, ר"ל ביום שיטהר מעון לשון הרע ויחזור בתשובה, אז יובא אל הכהן רמז להקב"ה ותפילתו תתקבל. ותרופתו של המספר לשון הרע שיעמול בתורה אחרי שיחזור בתשובה.

"וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת;"(ויקרא יד-ד)
"טהרות פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול" ישנו תולעת ואזוב ישפיל את עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב (רש"י). בתקופת גלותו שכר הגר"א עגלון יהודי עם עגלתו, על מנת לנסוע בה מעיירה אחת לשניה. בדרכו סטה הסוס לצידי הדרך הכבושה, ובפרסות רגליו דרך על ערוגות גינה הגובלת עם הדרך ופגע בהן. כאשר הבחין הנכרי בעל הגינה בנזק שנגרם לערוגותיו, מיהר אל העגלה ועצר אותה. העגלון מיהר להסתלק, והנכרי בכעסו פגע באדם היושב בה, הוא הגר"א, על שלא השגיח על הסוס ולא עצר בו, שלא לנטות מן הדרך הכבושה. הגר’’א יכול היה לענות לו: "לא אני אשם אלא העגלון, שלא כיוון את סוסו בדרך הישרה", אך בכל זאת החליט להמנע מכל תשובה. הנכרי, שתבע שישלמו לו דמי נזיקין, הוסיף להרביץ בו, והגר"א ספג את מכותיו של הנכרי ולא פצה פה. לאחר זמן הסביר הגר"א כי לא פתח את פיו להצטדק בפני הנכרי, בעל הגינה, שכן אילו היה נכנס עמו בדברים ומטיל את האשמה על העגלון, היה רואה עצמו כמלשין על יהודי בפני נכרי, שהוא עוון גדול מאד. ("הגאון החסיד מוילנא").

"וְהִזַּרְתֶּם אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִטֻּמְאָתָם; וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם," (ויקרא טו-לא)
מעשה שספרו חברה קדישא על רוסי פשוט שערכו לו מצוות לויה ובקושי היה מנין ללוותו לקבר. לפני שיכניסו אותו לקבר בקשה אשתו לומר כמה מילים ואכן כך אמרה: אני ובעלי כיום בערך בגיל שישים ואין לנו ילדים ולהוי ידוע לכם שזה לא משום שאני או הוא לא יכולנו להביא ילדים, אלא מעשה שהיה כך היה: כשהתגוררנו ברוסיה במשך כעשרים שנה לא היה במקומנו מקוה טהרה והיות והייתי אסורה לבעלי ללא מקוה, לכן בעלי לא נגע בי ולא קרב אלי. ולאחר שעלינו לארץ כבר לא יכולתי להביא ילדים ע"כ.
המעשה הזה הינו תוכחה גדולה לאותם שעדיין לא שומרים טהרת המישפחה, כל עוד שכיום לא חסר כלום והמקואות מחוממים ונקיים ובזמן אמותינו וסבותינו היו טובלות בבור באמצע היער, ולפעמים שוברות הקרח כדי לטבול, אם כן איזו אשה מסוגלת כיום לומר שיש קושי בדבר, כל אשה מבת ישראל שהורגלה לטבול במקוה טהרה יודעת איזו התעלות מיוחדת וקדושה מביאה לתוך ביתה. (לבוש יוסף). מאת הרב אריה קרן,

שבת שלום 💖

ראו גם:

פרשת "תזריע" – שבת א' ניסן תשע"ט

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה זָכָר–וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ."(תזריע יב ב-ג) …